גזר דין בתיק ת"פ 464-09

1.         הנאשם שבפניי הורשע בגדרי הכרעת דין מיום 12.12.10, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977, (להלן - החוק), וכן בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274 (1) ו-(2) לחוק. הנאשם הורשע לאחר שכפר בעבירות שיוחסו לו ונשמעו ראיות הצדדים וטענותיהם בתיק. 

2.         על פי הקביעות בהכרעת הדין, ביום 13.11.09, שהה הנאשם באזור שער המוגרבים סמוך למתחם הר הבית בירושלים. בעת שיצאו המתפללים מהמקום, ישב הנאשם על המבנה, בו היו אמורים להימצא שוטרים ואנשי ווקף בלבד. השוטר ג'מאל חירבאווי שהיה באותה שעה במקום יחד עם שוטרים נוספים, פנה לנאשם וביקש ממנו להציג את תעודת הזהות שלו. הנאשם סרב להזדהות והתמיד בסירובו, גם לאחר שהתבקש לעשות כן והוסברה לו על ידי השוטר חובתו להזדהות בפני איש משטרה, הנאשם גם דחה ניסיונות התערבות של דודו, איש הווקף, שנכח במקום וביקש לשכנעו להזדהות בפני השוטר.

3.         בעקבות הסירוב ביקש השוטר מהנאשם להתלוות אליו אל מחוץ לשער המוגרבים. הנאשם סרב לדרישת השוטר, שלף מכיסו סכין יפנית, והניף אותה לעבר צווארו של השוטר בקריאות "אללה הוא אכבר", השוטר הזיז את ראשו ובכך הצליח להתחמק מן הסכין. ראוי להדגיש, כי בהכרעת הדין ציינתי שלא ניתן לקבוע כממצא ודאי, שאכן הסכין הייתה פתוחה. עוד ציינתי, כי לנוכח עובדה זו, יש לשלול ולו מחמת הספק קיומה של כוונה מיוחדת מצד הנאשם להטיל בשוטר מום או נכות, או לחבול בו חבלה חמורה באמצעות השימוש בסכין, כדרישת שתי חלופות הכוונה הראשונות שבסעיף 329 (א). לעומת זאת קבעתי כי לאור העובדה שעיכובו של הנאשם נעשה כדין, ולאור דברי הנאשם עצמו כי כוונתו הייתה להימלט מן המקום, כדי למנוע את העיכוב שחייבו להזדהות, אין ספק בעיני כי השימוש בסכין לצורך ניסיון ההימלטות, שכלל את החלופה השלישית שבסעיף 329 (א), שהיא התנגדות למעצר או לעיכוב כדין (ראו פסקה 38 להכרעת הדין).

4.         כפי שנקבע עוד, השוטר תפס את ידו של הנאשם והחל לצעוק "סכין סכין". שוטרים נוספים שהגיעו למקום שלפו את הסכין מידו של הנאשם והוציאו אותו מן המקום בעודו קורא "אללה הוא אכבר". במהלך המעצר הכה הנאשם בפניו של השוטר, ולעניין זה קבעתי כי אין נפקא מינה אם הפגיעה נבעה מידו של הנאשם, או מפגיעת קת הסכין שאותה אחזה היד. (שם, בפסקה 39). 

5.         בשל גילו של הנאשם (הנאשם יליד 12.11.91) מתקיימת לגביו חובת תסקיר, ובהתאם הוגש תסקיר של שירות המבחן מיום 26.4.11. על פי התסקיר, הנאשם הינו צעיר בין 18, רווק המתגורר עם משפחתו במחנה הפליטים שועפת, ושוהה בתנאי מעצר בית מאז חודש דצמבר 2010. הנאשם עובד כמחסנאי במחנה הפליטים שועפת. אביו של הנאשם הוא מהנדס חשמל, ואמו עקרת בית, לחלק מילדי המשפחה אין תעודות זהות ישראליות, אך בהיות האם ילידת ירדן הם גם אינם אזרחי הרשות הפלשתינית, דבר הגורם למשפחה קשיים בירוקרטיים. אחיו הבוגרים של הנאשם הם סטודנטים והצעירים תלמידי בית ספר. הנאשם עצמו סיים 12 שנות לימוד, בלימודיו היסודיים ובחטיבת הביניים היה תלמיד מצטיין, ואילו בגיל ההתבגרות חלה ירידה בהישגיו הלימודיים והתדרדרות מבחינה משמעתית. על פי טענת הנאשם, בשל התדרדרות זו לא הצליח במבחני הבגרות, דבר שגרם לו לתחושת אכזבה מעצמו, ותחושת אכזבה מצד משפחתו. הנאשם נעדר הרשעות קודמות. ביחס לעבירה, גילה הנאשם יחס דואלי. מחד, קיבל רק אחריות חלקית לביצועה, כאשר הוא מתאר כי בעת העימות עם השוטר, נהג באופן תוקפני. לדבריו, לפני עורך התסקיר, בעת הויכוח השוטר דחף אותו והוא נפל ארצה, כאשר הוא מפיל דוכן שהיה במקום, ומתחתיו מצא סכין אותה הניף לצורך הרתעת השוטר, גרסה זו נפסלה על ידי בהכרעת הדין. הנאשם שלל כוונה לפגוע בשוטר פיזית, ותלה תגובתו באלימות שהופעלה כלפיו. עם זאת, בשיחה עמו ביטא הנאשם חרטה על מעשיו, ומודעות לבעייתיות התנהגותו ולהשלכותיה על חייו, לדבריו חייו בעקבות המעצר ומעצר הבית, מנעו ממנו להשלים את לימודים ולהתפתח באופן מקצועי, והאירוע גם החריף את המתח בינו לבין הוריו. כאמור, שירות המבחן התרשם מן הנאשם בצורה חיובית, והעריך כי מעורבותו בעבירה הינה ביטוי של התנהגות אימפולסיבית וחוסר שיקול דעת, וייתכן שהיה בה כדי לבטא התרסה או מרד כלפי דמויות סמכותיות וממסד. קצין המבחן העריך כי הנאשם הפיק לקחיו ממעורבותו בעבירה, וכי עונש מאסר עלול לחשוף אותו לנורמות עברייניות אליהן טרם נחשף. לפיכך המליץ להטיל עליו עונש מאסר בעבודות שירות, כעונש מוחש שיחדד עבורו את הגבולות בין המותר והאסור, וכן עונש מאסר מותנה כגורם מרתיע לעתיד.

6.         ב"כ המאשימה בטיעוניה ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, מרתיע ומשמעותי וכן מאסר על תנאי וקנס. היא ציינה כי התקרית אירעה בהר הבית, סמוך לשער המוגרבים, מקום נפיץ בפני עצמו, וכי רק בנס התוצאות לא היו חמורות יותר. זאת מאחר שהשוטר התחמק מפגיעת הסכין ולא נפגע. עוד ציינה, כי בעקבות האירוע החלה התלהמות של כ- 50-60 איש, ונוצר חשש להתפתחות אירוע המוני אשר נבלם רק עקב התערבות האחראי על הווקף. ב"כ המאשימה הפנתה לתסקיר שירות המבחן והדגישה את ההתרשמות כי מדובר בביטוי של התנהגות אימפולסיבית וחוסר שיקול דעת מצד הנאשם. ב"כ המאשימה ציינה כי התנהגותו של הנאשם משתלבת בתופעת הסכינאות, תופעה שהיא חמורה במיוחד כאשר היא מופנית כלפי שוטרים.

7.         ב"כ הנאשם בטיעוניו ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בעונש מאסר בריצוי בעבודות שירות. הוא הדגיש את העובדה שמדובר בנאשם על גבול הקטינות, ששיקולי הענישה לגביו שונים ומקלים ביותר. ב"כ הנאשם גם ביקש להדגיש כי החלופה של סעיף 329 (א)(2) שבה הורשע הנאשם, היא החלופה החמורה פחות, ובעניין זה הפנה לקביעה כי הסכין לא הייתה פתוחה. לדברי ב"כ הנאשם, מדובר במעידה חד פעמית, והשפעת התיק על הנאשם הייתה משמעותית.

8.         הנאשם בדברו האחרון הביע חרטה על מעשיו, ואמר כי הוא זה שגרם לאירוע והוא מביע חרטה לגביו. לדבריו לא היה מודע למה שעשה בהיותו קטין, והיום היה פותר את הבעיה בדרך אחרת. כלשונו: "אני אפתור בעיה דומה בשכל וברוח טובה, ולא אעשה כפי שעשיתי בעבר".

9.         העבירות בהן הורשע הנאשם הן חמורות ומבטאות זלזול בוטה בחוק וברשויות הפועלות לאכיפתו. הנאשם פעל בצורה מתגרה כלפי השוטר, וגם שניתנה לו הזדמנות להתנתק מהאירוע ולשנות מהתנהגותו, בעקבות התערבות דודו,  הוא סירב באופן בוטה לעשות כן. גם השימוש בסכין, למרות שלא ניתן היה לקבוע לצורך ההרשעה כי הייתה פתוחה, מוסיף פן לחומרה. אין ספק כי האירוע שיזם הנאשם בצורה מכוונת יכול היה להסתיים אחרת, לנוכח הרגישות והאווירה הנפיצה על הר הבית, אף כי לטוב המזל, ובעקבות התערבות אנשי הווקף נמנעה התפרעות המונית.

10.        מאידך, יש לזכור כי מדובר באדם צעיר, שזו לו הרשעתו הראשונה, וכי הוא הביע חרטה בפני בית המשפט ובפני שירות המבחן, אף כי בפני שירות המבחן לא לקח אחריות מלאה על מעשיו.  עוד יש לשקול לקולא, כי לנוכח העדר האפשרות לקבוע, לאור הראיות, כי הסכין הונפה במצב פתוח, רמת הסיכון לחיי השוטר ולשלומו הייתה פחותה מן הנטען בכתב האישום ובסיכומי המאשימה, אף כי בשום פנים ואופן, אין להקל בחומרת המעשה בכללותו. זאת במיוחד משום שמדובר בסכין יפנית שהוצגה בפני בית המשפט וניתן להיווכח, שלהבה יכול להיפתח על נקלה. כמו כן יש לשקול את העובדה שהנאשם שהה במעצר בית תקופה ממושכת. ראוי לציין, כי פסק הדין של בית המשפט העליון בע"פ 6545/06, בוחבוט נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 14.6.07), אותו הביאה ב"כ המאשימה כאסמכתא לעונש, ובו אושר עונש של שלושים חודשי מאסר בפועל על המערער, אשר הורשע בעבירות דומות לאלה נשוא ענייננו, שונה מענייננו הן משום ששם הונפה כלפי השוטר סכין רגילה והן משום שלמערער שם היה עבר פלילי עשיר בשורה של עבירות ממין העניין, והוא ריצה מאסרים לא מעטים בעבר, בטרם הורשע בעבירה נשוא הערעור.

11.        באשר להמלצת שירות המבחן, להסתפק בעונש של עבודות שירות, הרי שבית המשפט איננו מחוייב לה. לדעתי המלצה זו אינה משקפת איזון הולם בין האינטרס הציבורי, הכולל גם שיקולי גמול והרתעה, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם. לנוכח חומרת העבירות ונסיבותיהן, יש לתת משקל בכורה לאינטרס הכלל באופן שיבטא את הסיכון שיצרה התנהגות הנאשם לשלומו של השוטר ולסדר הציבורי על הר הבית, וכן לצורך להבטיח שאנשי משטרה יוכלו לבצע כשליחי הציבור את משימותיהם ללא מורא.

12.        לאור כל האמור, ולאחר ששקלתי את השיקולים לקולא ולחומרה אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א.         עשרים חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בתיק הזה (13.11.09 עד 4.12.09).

ב.         שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירה אלימות מסוג פשע.

<#5#>

ניתן והודע היום כ"ז בניסן תשע"א, 01/05/2011 במעמד הנוכחים.

החלטה